אלוני ואח' נ' הראל חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

עניינה של התביעה בתאונת דרכים מיום 13.9.08 בה נפגעו התובעים, הנשואים זה לזה - עת נסעו ברכב בזמן נהיגת התובע. התובעת ילידת 11.3.56 והתובע יליד 3.10.52.

הנתבעת ביטחה את נהיגתם ונסיעתם של התובעים ברכב במועדים הרלוונטיים.

בכתב התביעה נטען כי ממקום התאונה פונתה התובעת באמבולנס לקבלת טיפול רפואי בבית החולים שערי-צדק. כף רגלה הימנית של התובעת נשברה ובדיקת CT הדגימה כי היא סובלת משברים רבים בעצמות המטטארסוס. רגלה של התובעת הושמה בגבס ועל פי הוראות הרופאים נאסרה עליה הדריכה, כך שהיא נאלצה לבלות את מרבית זמנה במנוחה מוחלטת במיטתה. לאחר חודשיים הוסר הגבס והתובעת החלה בטיפולי פיזיותרפיה. נטען כי מאז התאונה לא שבה התובעת לאיתנה והיא מתקשה בהליכה, בעליית מדרגות ובעמידה ממושכת.

התובע נפגע לפי הנטען בבית החזה, בעמ"ש צווארי ובכתף ימין ומאז התאונה הוא מטופל במסגרת הקהילה ונזקק לטיפולי פיזיותרפיה, ללא הטבה משמעותית במצבו.

התובעים ביקשו כי ימונה להם מומחה בתחום האורטופדי.

מומחה מטעם ביהמ"ש:

לאחר שנשקלו טענות הצדדים, מינה כב' הרשם ע. עבאס (כתוארו אז) את ד"ר שי לוריא כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי, לבדיקת התובעים.

את התובעת בדק המומחה ביום 21.2.10. המומחה ציין את תלונותיה של התובעת. בכלל האמור נרשם כי לדברי התובעת היא סובלת מכאבים בכף רגל ימין לאחר עמידה קצרה, יכולה לעמוד עד שעה ולא יותר, לא יכולה להשתתף בטיולים, הפסיקה מרבית הפעילות הספורטיבית ואינה הולכת יותר מ - 10 דקות. המומחה ציין כי קיים תיעוד של תלונות באשר לכף רגל ימין, אף עובר לתאונה. עוד הוסיף כי קשה להעריך את אופי הכאב לפני ואחרי התאונה, אך לאור התלונות הממוקדות ותדירות הביקורים הן לפני התאונה והן לאחריה, הרי שלא ניתן לייחס את מלוא התלונות הנוכחיות לתאונה הנדונה. המומחה הבהיר כי מדובר בשבר פריקה מסוג "ליספרנק" ולמרות שזה היה ללא תזוזה, הדבר מהווה פגיעה משמעותית בכף הרגל אשר בהחלט יכולה לגרום לנכות תפקודית. על אף התיעוד לבעיות רפואיות קודמות, בהתחשב בעובדה שמדובר בפגיעה קבועה המפריעה לתובעת באופן יומיומי, מצא המומחה מקום להכיר בנכות. עת פירט המומחה את תוצאות בדיקת התובעת, הוא למעשה ציין רק הגבלה ביישור הקרסול, בעוד כיפוף הקרסול ותנועה סוב-תלרית היו תקינים. כן לא נמצאה דפורמציה, נפיחות, או רגישות ממוקמת.

בהמשך לאמור קבע המומחה כי התובעת סובלת מ-10% נכות לפי סעיף 49(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"), מהם יש לייחס 5% לתקופה הקודמת לתאונה. עוד הכיר המומחה בתקופת אי כושר מלא למשך חודשיים. סך הכול הכיר אפוא ב- 5% נכות צמיתה לתובעת.

התובע אף הוא נבדק במועד הנ"ל. המומחה ציין כי התובע מתלונן על מגבלה בתנועה בעיקר בכתף שמאל, קושי בפעילות פיזית עם גפיים עליונות, וכאב בעת מאמץ אשר חולף רק לאחר מספר ימי מנוחה. התלונות תועדו לראשונה כחודשיים לאחר התאונה.

בבדיקה נמצאה הגבלה קלה בתנועת הכתף השמאלית עם רגישות מעל הכתף, אך ללא עדות לחולשת שרירים. המומחה הרחיב עוד באשר לממצאים בבדיקות העזר (ר' שם בעמ' 2) וכן הוסיף כי לא קיים תיעוד בדבר תלונות מסוג זה עובר לתאונה. לפיכך, אף שהתיעוד הינו חודשיים לאחר התאונה בלבד, מצא כי ניתן לקשור זאת לתאונה.

בנסיבות האמורות העמיד המומחה את נכותו של התובע על 10% עבור כתף שמאל ועל2.5% בכתף ימין לפי סעיף 42(1)(ד) לתקנות.

עוד הכיר המומחה בתקופת אי כושר מלא למשך ארבעה שבועות.

הראיות:

התובעת בתצהירה חזרה על תיאור התאונה, הטיפול הרפואי וקביעות המומחה, כאמור לעיל. התובעת הצהירה כי על אף שהיא אינה עובדת אין לראות בה "גמלאית מן המניין". התובעת הסבירה כי פרשה מעבודתה במשטרת ישראל, בגיל 51 בלבד, לאחר שמאז שחרורה משירות סדיר ועד לפרישתה עבדה בקביעות ובמרץ.

התובעת הצהירה כי היא אינה האישה הראשונה הפורשת בגיל צעיר מהמשטרה. פורשות אחרות החלו לעסוק בעיסוקים שונים כקריירה שנייה והיא אף מכירה נשים כאלו. התובעת הצהירה כי לא הייתה כל כוונה לשבת בבית לאחר פרישתה מהמשטרה. התובעת הוסיפה כי כל חייה עסקה בספורט ובהתעמלות באופן חובבני והיא התכוונה לעסוק בהדרכת אנשים בוגרים בהתעמלות גופנית, פילאטיס וכדומה.

לפי האמור בתצהיר, את התקופה הראשונה לאחר פרישתה בילתה בחופשות ובטיולים ולאחר זמן מה, החלה ללמוד עבודות אמנות בפסיפס בקיבוץ רמת רחל, קורס שנמשך למעלה מחצי שנה. ככל שהתובעת הייתה מעוניינת להמשיך לעבוד בתחום האמור הייתה נדרשת להליכה מרובה לשיווק עבודותיה. נטען כי מאז התאונה לא מתפקדת התובעת כמקודם, היא מחויבת למנוחות ממושכות ומתקשה בעמידה על הרגל. בחודשיים הסמוכים לאחר התאונה הייתה התובעת מוגבלת באופן משמעותי, בכל הנוגע לעבודות הבית, הן בשל כך שרגלה הייתה מגובסת והן בשל הכאבים מהם סבלה.לבסוף הצהירה התובעת, כי גם בעלה, התובע, היה מוגבל ביותר בעקבות התאונה והשניים נזקקו לסיעוד של ביתם- כנרת.

גם התובע בתצהירו שב על האמור בכתב התביעה ובחווה"ד. התובע הוסיף כי בעקבות התאונה נעדר מעבודתו עד ליום 9.11.08, למשך חודשיים, כאשר המשיך להיות מטופל בפיזיותרפיה עד ליום 16.12.08. בתקופה זו קיבל התובע שכרו ע"ח ימי מחלה.

עד לחודש אוקטובר 2008 עבד התובע בשיקום אנשים מוגבלים במסגרת ה"קרן למפעלי שיקום". בחודש יוני 2009 החל לעבוד, כעובד טכני, בחברת היי-טק- H.O קלין פייפס. צורפו תלושי שכר משני מקומות העבודה.